פסק-דין בתיק בע"מ 5807/10

השופטת א' חיות:

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיא א' שילה והשופטות מ' נד"ב ו- ו' פלאוט) מיום 27.7.2010, אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופטת מ' קראוס) מיום 16.11.2009 בדבר הכרזת בתה הקטינה בת אימוץ, והורה על אימוץ סגור (להלן, בהתאמה: הקטינה ו- צו האימוץ).

הרקע העובדתי ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי

1.       המבקשת, ילידת אתיופיה, הינה רווקה בת 33 שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100% בשל מחלת הסכיזופרניה ממנה היא סובלת. המבקשת מתקיימת מקצבת נכות ואף אושפזה בעבר מספר פעמים במוסד פסיכיאטרי. הקטינה, ילידת אוגוסט 2007, היא בתה הביולוגית של המבקשת אך סמוך לאחר הולדתה ועל רקע מצבה הרפואי של המבקשת, הועברה הקטינה למשפחת קלט וביום 29.5.2008 הועברה למשפחה אומנת (להלן: המשפחה האומנת). כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום 17.3.2009 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא בקשה להכריז על הקטינה בת אימוץ, על-פי העילה הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק אימוץ ילדים או החוק), שעניינה היעדר מסוגלות הורית של האם ובשל חוסר אפשרות לברר את זהותו של האב הביולוגי. בבקשה נטען כי לא נמצאו קרובי משפחה המתאימים לגדל את הקטינה והודגש כי התפתחותה של הקטינה תקינה וכי היא שוהה אצל משפחה אומנת המטפלת בה היטב. עוד נטען בבקשה כי אין לצמצם את תוצאות האימוץ ויש להורות על אימוץ סגור בשל החשש שמא הקשר בין הקטינה למבקשת לא יאפשר לקטינה להתקשר אל הוריה המאמצים ולהפנים את דמותם כהוריה.

2.       במהלך הדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה לא היתה מחלוקת על כך שמצבה הרפואי של המבקשת מקים את יסודות עילת האימוץ שבסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים בדבר חוסר מסוגלות הורית. משכך התמקד הדיון בזהות המאמצים וכן בשאלה האם יש לצמצם את תוצאות האימוץ ולהורות על מתכונת של "אימוץ פתוח" אשר יאפשר קיומו של קשר בין המבקשת לקטינה תוך כדי האימוץ. אשר לזהות המאמצים - בתסקיר מיום 31.8.2009 ציינה פקידת הסעד שאין זה בטובת הקטינה כי תאומץ על-ידי משפחתה המורחבת של המבקשת ולמרות זאת, קבע בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת מ' קראוס) כי יש לבחון את האפשרות לפיה היא תאומץ על ידי אחותה של המבקשת. אולם, ביום 16.11.2009 הודיע ב"כ המבקשת לבית המשפט כי לא עלה בידו לאתר את האחות וציין בהודעתו כי הוא משאיר לשיקול דעתו של בית המשפט את ההחלטה ואת המשך הטיפול בהליך. בו ביום ניתן פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה הקובע כך:

"בנסיבות כאמור לעיל לאחר עיון בבקשת היועמ"ש והודאת האם שאין היא מסוגלת לגדל הבת - ובהעדר תכנית מצד משפחת האם לגידולה של הקטינה - ניתן צו כמבוקש.

האימוץ יהיה סגור.

ב"כ היועמ"ש רשאית להגיש פסיקתא לחתימתי שכן בשל שביתת הקלדניות אין אפשרות ליתן פס"ד מודפס.

פסק הדין יומצא לב"כ הצדדים.

התיק ייסגר". [ההדגשה במקור]

3.       המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי מרכז ערעור על פסק-הדין והוא הופנה נגד ההכרזה על הקטינה בת אימוץ וכן נגד הקביעה בדבר אימוץ סגור. עם זאת, צויין בערעור כי המבקשת מודעת לכך שאין ביכולתה לגדל את הקטינה. בדיון מיום 12.5.2010 הסכימו הצדדים כי הערעור יצומצם לסוגיית תוצאות האימוץ בלבד. כמו כן הוסכם כי ימונה מומחה שיחווה דעתו בנושא זה ועוד הוסכם, כי הדיון בערעור לא יעכב את הליך מסירתה של הקטינה למשפחה שביקשה לאמצה (להלן, בהתאמה: ההסדר הדיוני מיום 12.5.2010 ו- המשפחה המאמצת). בהתאם להסדר הדיוני הועברה הקטינה בו ביום מן המשפחה האומנת אל המשפחה המאמצת.

בחוות-דעתה של הפסיכיאטרית ד"ר אנייס ליאור מיום 28.6.2010 (להלן, בהתאמה: המומחית ו- חוות הדעת) בחנה המומחית את השתלבותה של הקטינה במשפחה המאמצת ואת האפשרות לאימוץ פתוח וקבעה כי על רקע מצבה החרדתי של הקטינה אשר זקוקה ל"כל התנאים המאפשרים לה ליצור קשר יציב והמשכי לאורך זמן ללא הפרעות פוטנציאליות", אין מקום לאפשר "אימוץ פתוח" במקרה דנן. המומחית הוסיפה והדגישה כי הקשר בין המבקשת לקטינה לא היה רציף וכי המבקשת מרוכזת בצרכיה שלה ולא הזכירה בפניה את עמדת הקטינה וצרכיה. עוד ציינה המומחית כי המשפחה המאמצת זקוקה אף היא לשקט על מנת לבנות את הקשר עם הקטינה.

באמצו את חוות-דעתה של המומחית, קבע בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא א' שילה והשופטות מ' נד"ב ו- ו' פלאוט) בפסק-דין מיום 27.7.2010, כי דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי הפנה בעניין זה להלכה הקובעת כי ככלל יטה בית המשפט לאמץ ממצאים ומסקנות שנקבעו בחוות-דעת של מומחים והדגיש כי אימוץ פתוח מהווה חריג לכלל לפיו האימוץ אמור ליצור נתק בין ההורים הביולוגיים לקטין וכי במקרה דנן לא הובאו טעמים המצדיקים אימוץ פתוח, תוך סטייה מחוות-דעתה של המומחית ומן הכלל הנוהג בענייני אימוץ.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

4.       במהלך הדיון שקיימנו בבקשה ביום 16.9.2010, הסכים המשיב למתן רשות ערעור ומשכך דנו בבקשה כבערעור. כמו כן, חזרה בה המבקשת במהלך הדיון בפנינו מן הטענות שהעלתה בבקשת רשות הערעור נגד עצם הכרזת הקטינה בת אימוץ והדיון התמקד גם בפנינו (בהתאם להסדר הדיוני מיום 12.5.2010 בבית המשפט המחוזי) בשאלה האם שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין לצמצם את תוצאות האימוץ ולהורות על אימוץ פתוח (ראו לעניין זה ההחלטות מיום 16.9.2010).

טענות הצדדים

5.       לטענת המבקשת נפלו פגמים בחוות-דעתה של המומחית ובגינם ראוי היה, לגישתה, שלא לאמץ את המסקנות הכלולות בה. כך למשל טוענת המבקשת כי המומחית הסתמכה על מכתב מיום 17.9.2008 של העובדת הסוציאלית במרכז הקשר (להלן: המכתב הראשון של מרכז הקשר) בו צוין כי הקשר בין הקטינה למבקשת אינו רציף וכי המבקשת זקוקה להשגחה ולהדרכה במהלך המפגשים, אך התעלמה ממכתב נוסף של העובדת הסוציאלית מיום 10.11.2009 (להלן: המכתב השני של מרכז הקשר) בו תואר קשר רציף בין המבקשת והקטינה וממילא, לא ניתן לדעתה משקל להתקדמות שעשתה בכל הנוגע ליצירת קשר עם הקטינה, כעולה מן המכתב השני. המבקשת סבורה כי זהו פגם יסודי שנפל בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק את ביטולו מטעם זה בלבד. עוד טוענת המבקשת כי בקובעה שהמבקשת "מתייחסת בעיקר לצרכים שלה... ולא הזכירה את עמדת הילדה עצמה וצרכי הילדה בעניין", פירשה המומחית פירוש דווקני את דבריה ולגישתה פעולותיה עד כה מעידות כי היא מעדיפה את צרכי הקטינה על פני צרכיה שלה ומשתפת פעולה עם הגורמים הרלבאנטיים. בנוסף טוענת המבקשת כי הנזק שייגרם כתוצאה מאימוץ סגור יהא גבוה מהנזק הצפוי אם יוחלט על אימוץ פתוח, נוכח הקשר שפיתחה עם הקטינה ובשל נסיבותיה האישיות של המבקשת. עוד מדגישה המבקשת כי לא ניתן משקל בפסק-הדין לכך שהמשפחה המאמצת אינה נמנית עם העדה האתיופית ולגישתה קיים חשש לפיו תנותק הקטינה ממורשתה העדתית ככל שיוחלט על אימוץ סגור.

6.       מנגד סבור המשיב כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו לא נפלו בחוות-הדעת פגמים המצדיקים התערבות בפסק-הדין ובהקשר זה הוא מדגיש כי האמור במכתב השני של מרכז הקשר הובא לידיעת המומחית לפני שהכינה את חוות-דעתה, אף שלא עיינה במסמך עצמו. המשיב מוסיף ומדגיש כי אין במכתב השני כדי לשנות את המסקנות אליהן הגיעה המומחית וכי לא הוצגו במקרה דנן טעמים המצדיקים אימוץ פתוח בהינתן הכלל לפיו יש להעדיף אימוץ סגור על פני אימוץ פתוח. המשיב מציין כי עסקינן בקטינה שהוצאה מחזקת אימה מיד עם לידתה וכי המפגשים ביניהן שנתקיימו במרכז הקשר פסקו לפני כעשרה חודשים. עוד מציין המשיב כי מחוות-הדעת של המומחית כמו גם מן התסקיר המעדכן מיום 15.8.2010 (שהוגש לקראת הדיון בפנינו) ניתן ללמוד כי אימוץ פתוח עלול לגרום נזק בלתי הפיך לתהליך קליטתה של הקטינה במשפחה המאמצת ולאימוץ כולו. המשיב מדגיש בהקשר זה כי הקטינה מצויה בקבוצת סיכון גנטית לחלות במחלת הסכיזופרניה וכי נעשו על-ידו מספר נסיונות לאתר משפחה מאמצת במשפחתה המורחבת של המבקשת אך הדבר לא הסתייע ומשכך, היא עתידה לגדול בסביבה משפחתית שבה לבני המשפחה האחרים צבע עור שונה משלה. כל אלה טומנים פוטנציאל משברי ולכן, ראוי לטענת המשיב שלא לחשוף את הקטינה למצבים טעונים נוספים הכרוכים באימוץ פתוח. לבסוף מציין המשיב כי אין לגישתו באימוץ סגור כדי לנתק את הקטינה ממורשת העדה האתיופית.

דיון